ברשאד
מתוך Bukovina
ב-1926 ישבו ב-ברשאד 7,016 יהודים, שהיוו % 59.2 מכלל האוכלוסייה.
תוכן עניינים |
הגיטו
ב-29 ביולי עם כניסת הגרמנים והרומנים לעיר נהרגו בה כ-10,000 איש, יהודים ואוקראינים. היהודים הנותרים רוכזו בגיטו שהוקם בחלק התחתון של העיר המכונה דולינה .(Dolina) היה זה הגיטו הגדול ביותר בין הדנייסטר לבין הבוג, ואליו הובאו, נוסף על 4,000-5,000 היהודים המקומיים, כ-20,000 מגורשים. מרבית המגורשים הגיעו ל-ברשאד מבוקובינה: צ'רנוביץ ,(Cernauti) סטורוז'ינץ ,(Storojinet) ראדאוץ(Radauti) וחלקם מבאסאראביה: ליפקאן,(Lipcani) סורוקה (Soroca) יידינץ ,(Edinet) זגוריצה ,(Zgurita) סקורן ,(Secureni) וכו', וממולדובה הצפונית: דורוהוי ,(Dorohoi) אראבאן (Darabani) וכו'. הם נדרשו לשלם לממונה על הנפה הרומני שוחד בסך 10,000 ל"י לנפש תמורת הזכות להישאר בעיירה. אלה מביניהם, שידם לא השיגה לשלם את הכסף, גורשו למחנות אשר על גדות הבוג.
תנאי החיים בגיטו
לאחר שהשיגו את הרשיון להתגורר בו, נקלטו המגורשים בדירות יהודי המקום. הללו אספו אותם לבתיהם, מהם תמורת שכר דירה זעום ומהם ללא כל תשלום. הגיטו שכן על פני 12 סמטאות צפופות ומקבילות, שכונו בשמות מן ההיסטוריה הרומנית, כגון: שטפאן צ'ל מארה Mare) Cel , (Stefan קונסטאנטין בראנקוביאנו Cons-)Brancoveanu (tantin וכו'. בשטח זה נמצאו 300-350 בתים, דלים והרוסים למחצה, שהשתייכו ליהודי המקום. לאף אחד מן הבתים לא היתה חצר, ובאחדים מהם חסרו דלתות וחלונות. בבקתאות אלה הצטופפו אלפי המגורשים, כשהם מתגוררים 15-25 נפשות בחדר וישנים על הרצפות. הגיטו היה נתון לפיקוחה של הז'אנדארמריה הרומנית במקום, ומפקדה מינה ועד יהודי שכלל את ראש הגיטו, שני סגנים ומספר חברים. כן הוקמה משטרה יהודית. היהודים נאלצו לשאת את הטלאי הצהוב. בתחילה לא הוקף המקום בגדר תיל, אולם היציאה ממנו נחשבה למעשה ריגול, והיוצאים נענשו בעונש מוות. במרכז הגיטו נמצא שוק קטן, וכל עוד כיהן כמפקד הז'אנדארמריה סגן פטרסקו ,C.H. Petrescu) ר' להלן), הורשו האיכרים להיכנס ולהחליף את תוצרתם בחפצי היהודים. אולם המחירים בשוק זה היו גבוהים פי כמה מאשר בשוק האוקראיני; מחיר הלחם, למשל, הגיע לשווי משכורתו היומית של פועל. אנשי הגיטו התקיימו בדוחק רב. אחדים מכרו את חפציהם, אחרים עסקו במסחר או אף בספסרות. אך רוב רובם סבלו רעב, והילדים היו לפושטי יד. לאחר זמן מה התחילו היהודים לסכן את חייהם ולהתחמק מחוץ לגיטו, כדי לעבוד אצל האיכרים תמורת פרוסת לחם או תפוח אדמה. מי שנתפס בכך, נורה.
מלבד הרעב סבלו המגורשים מן הקור ומן הזוהמה. עד מהרה פשטה בקרבם מגפת טיפוס הבהרות, ובמשך חורף אחד (1941/42) קצרה למעלה ממחציתם. הרופאים שבין המגורשים, שטיפלו בחולים במסירות וללא כל תרופות, היו הקרבנות הראשונים. יום יום עברה עגלה מבית לבית ואספה את המתים, כדי להביאם לבית הקברות, אולם שם נשארו הגופות מונחות על האדמה הקפואה. רק באביב נקברו הגוויות בשישה קברי אחים. רבים מאלה, שפסחה עליהם המחלה, נפלו קרבנות לכפור. אחדים איבדו את רגליהם מן הברכיים ומטה, או את כפות הרגליים. הסטאטיסטיקה של ועדת העזרה ב-בוקארשט מנתה 15,000 מתים (כ-150-200 ליום). מ-25,000 הנפשות, שנמצאו ב-ב' בסתיו 1941, נותרו אפוא בחיים עד אוגוסט 1942 כ-10,000 איש בלבד.
עבודת כפייה הוטל על כל היהודים, ללא הבדל גיל, מין ומצב גופני. הם גדעו עצים ביער, סללו כבישים ועבדו בבתי מלאכה, לעבודה הלכו בליווי אנשי המשטרה. היהודית שהופקדו עליהם. תמורת עבודתם לא קיבלו מאומה, לא שכר ולא מזון. קבוצת יהודים מ-ב' נשלחה לעבודה בבית החרושת למגפיים אשר ב-באלטה, וקבוצה אחרת- לבתי מלאכה לתפירה ולסנדלרות שב-טיראספול Tiraspol) ע"ע).
מפקדי הגיטו
למעשה, היו חיי יהודי הגיטו תלויים כל העת ברצונו של מפקד תחנת הז'אנדארמים שהיה גם מפקד הגיטו. המפקד הראשון היה סגן ג. פטרסקו (דצמבר 1941 - אוגוסט 1942), אדם הגון שהשתדל להקל על חיי היהודים ולהגן עליהם. כשהיתה המגפה בשיאה, פעל למניעתה. בשל יחסו האנושי והאוהד ליהודים פוטר פטרסקו מתפקידו.
שני המפקדים שהגיעו אחריו, בזה אחר זה, היו מפושעי המלחמה העריצים ביותר. בסוף אוגוסט 1942 קיבל את הפיקוד על סקטור הז'אנדארמריה החליף סרן ג. גריגורסקו .(G.H. Grigorescu) את סגן ג. פטרסקו. הוא מנע אספקת מזון לגיטו, ומזוין באקדחו היה מכה ביהודים ולוקח את כל אשר להם. כמו כן ביצע מעשי אונס רבים.
89 יהודים שהגיעו לברשאד לאחר שנמלטו ממחנה קאריירה דה פיאטרה ,(Cariera de Piatra) נתפסו על ידו. 12 מהם נמסרו לגרמנים ונורו על ידם והאחרים נשפטו בבית הדין הצבאי שב-טיראספול.
במאי 1943 עבר פיקוד הגיטו לידיו של סגן משנה פלורין גינרארו Ghineraru) ,(Florin צעיר כבן 19-20. גינרארו מנע אספקת מזון לגיטו.
יהודים מעטים, שהצליחו לצאת מהגיטו ונתפסו, הוחזרו ונורו בידי גינרארו. לפעמים נקשרו לאופנועו של הקצין, וזה אחריו את האומללים עד צאת נשמתם.
ההתארגנות העצמית
בסוף שנת 1942 התחילה להגיע עזרה מוועדת העזרה ב-בוקארשט בכסף, תרופות והלבשה. מיד נוסדו בית מרקחת קטן, ובית חולים למחלות מדבקות, ובו 65 מיטות וארבעה רופאים. נוסף לכך טיפלו עשרה רופאים בשאר חולי הגיטו. הוועד היהודי הקים גם תמחוי, שבו חולקו 450 מנות אוכל ליום, ובית יתומים ל-100 ילדים בקירוב. היו אלה יתומים מאב ומאם, בגילים 5--16, שעד אז היו מופקרים לנפשם. כולם היו חולים וחלשים, ורבים מהם לקו ברככת; לאחר שקיבלו טיפול רפואי, נשתפר מצבם. עוד כ-135 יתומים נתקבלו במשפחות בגיטו.
בשביל כל הילדים נוסד בית ספר; שפת הלימודים בו היתה רומנית, אך ניתנו גם שיעורים בעברית ובתולדות היהודים. מזמן לזמן ארגנו המורים חגיגות, ועמלו במסירות על מנת לקיים בלב הילדים התנגדות ותקווה. היהודים התפללו בכמה בתים פרטיים, שהותקנו לצורך זה, לאחר שבית הכנסת היחיד, שהיה ב-ב', שימש למגורי המגורשים. את החיים הדתיים במקום ניהל רב מ-צ'רנאוץ. גם חיים רוחניים התקיימו בגיטו למרות כל הקשיים. מאחרי דלתות נעולות הציגו שחקנים חובבים; המשורר יעקב פרידמאן (Friedmann) כתב בגיטו את יצירותיו שזיכו אותו מאוחר יותר בפרס "שלום-עליכם" (פאריס, 1959); הצייר ארנולד דגני צייר שם כמה מתמונותיו על חיי הגיטו. גם פעולות ציוניות התנהלו במחתרת. היהודים המקומיים, אף כי מצבם הכלכלי הורע במאוד עם בוא הנאצים, קיבלו את המגורשים בסבר פנים יפות. בתחילה עדיין היה בביתם מלאי של מזון, ובעזרת השפה הרוסית, שהיתה שגורה בפיהם, יכלו לשוחח עם איכרי הסביבה ולעשות אתם עסקי חליפין. אולם, כאשר פגעו בהם האסונות בזה אחר זה, האשימו המקומיים את המגורשים בצרתם, והיחסים ביניהם הורעו. עם זאת היו מקרים רבים של ידידות ונישואים בין המגורשים לבין יהודי המקום. האיכרים האוקראיניים, רובם ככולם הושיטו עזרה למגורשים.
הקשרים עם הפרטיזאנים
ב-1943, עם התקרב החזית, התקשרו יחידות הפארטיזאנים, שנמצאו בסביבה, עם יהודי ב'. גם בין חברי הוועד היהודי נמצאו אנשים שעזרו לפארטיזאנים בכסף. בהלבשה ובתרופות. אחד מהם היה סגן ראש הגיטו, עוה"ד מיכאל שרנצל ,(Schrentzel) מ-סטורוז'נץ שבבוקובינה.
הפארטיזאן יאשא טאליס,(Iasa Talis) שהיה יליד ב', הסתנן לילה אחד לגיטו לשם ביצוע פעולת חבלה, ו-גינרארו גילה את עיקבותיו. אז ביימו היהודים לוויה והוציאו את הפארטיזאן בארון מתים אל מחוץ לגיטו. באביב 1943 בהגיע החזית לעיר אומאן ,(Uman) השתכנו ב-ב' מיפקדה מקומית גרמנית "אורטסקומאנדאנטור" (0rtskommandantur) ויחידת גסטאפו. ראש הגסטאפו היה מאיור פון ברייטאג Breitag) .(Von מאז התחיל הרג רב ביהודים. הוא נהג לומר, כי עליו להרוג שלושה יהודים מדי יום ביומו, על מנת לרומם את מצב רוחו. משתכפו והלכו התקפות הפארטיזאנים על השיירות הצבאיות, התחיל הגסטאפו, בעזרתם של המיפקדה הגרמנית המקומית ושל הז'אנדארמים, בציד אחר הנחשדים בפעולות פארטיזאניות. לילה לילה נכנסו לגיטו בלוויית כלביהם, הוציאו יהודים מבתיהם, הביאו אותם למיפקדה המקומית, עינו אותם והרגו בהם.
ב-31 בדצמבר ירה גינרארו ב-18 יהודים שעבדו בבית חרושת לסוכר ב-ב'. את גופותיהם ציווה להביא לגיטו, ואילץ 10 יהודים אחרים לפשוט מעליהם את בגדיהם ולתלות אותם על עמודי טלגראף.
באמצעות שידור רדיו חשאי של הפארטיזאנים נודע למספר חברי הוועד היהודי שהצבא הסובייטי מתקדם במהירות לעבר העיר. אנשי הוועד ערכו רשימות של שמות היהודים שעזרו לפארטיזאנים, תחבו אותן לבקבוקים והסתירו אותם באדמה. יהודי אחד, שנפל בידי הגסטאפו ב-25 בינואר 1944, לא עמד בעינויים וגילה את סוד הבקבוקים. אלה נמצאו, וכל היהודים, שהופיעו ברשימות, נאסרו יחד עם משפחותיהם, ועמם נאסרו גם כל אלה שנמצאו במקרה בדירותיהם של הנאשמים. מספר הנאסרים הגיע ל-148, וביניהם עו"ד מיכאל שרנצל, סגן ראש הגיטו, ד"ר פליישמאן (Fleischmann) ואחרים.
שמונה ימים עינו אותם, ומעל כולם את עו"ד שרנצל - לרוצחים נודע שהיה איש הקשר עם הפארטיזאנים-על מנת להכריח אותו לגלות את שמות חבריו. אולם הוא עמד בכל תעינויים, ולא גילה אף שם אחד. על קירות במרתף בו עונה, ניתן לקרוא גם היום את שמו, אשר רשם בדמו. ב-2 בפברואר נורו כולם, וגופותיהם הושלכו לשני קברים בעמק ברלובקה(Berlovca) הסמוך ל-ב'. ב-7 בפברואר 1944 נאסרו עוד 80 יהודים, רובם מקומיים, והואשמו בשיתוף פעולה עם הפארטיזאנים, שלושה שבועות עונו וב-7 במארס 1944, 7 ימים לפני כיבוש ב' בידי הצבא הסובייטי, הוצאו להורג. גופותיהם הושלכו לקבר שלישי באותו עמק אשר ב-ברלובקה.
טרם השיחרור
לפני נסיגתו ציווה גינרארו לנעול את דלתות הבתים והצית את העיר. בהיותו במרחק מה מהעיירה, נתן פקודה להפציץ את בית הסוהר ולהשליך עליו רימונים. בתוכו נמצאו עוד כ-30-40 אסירים. לפי נתוני ועדת העזרה ב-בוקארשט נמצאו במארס 1943 ב-ב' 9,200 יהודים, מהם 2,250 מקומיים, 3,200 מבסאראביה, 3,500 מבוקובינה ו-250-260 מן הרגאט.
הסטאטיסטיקה של הז'אנדארמריה מנתה בספטמבר 1943 בגיטו ב' 5,261 מגורשים, מהם 3,263 יוצאי בוקובינה ו-1,198 ובאסאראביה.
ביוני 1943 נתפסו 1,500 יהודים מגיטו ב' והוכנסו לקרונות סגורים, בלא מזון וללא בגד לעורם. תחת משמר ז'אנדארמים, אשר התעללו בהם באכזריות, נשלחו אל מחנות העבודה הגרמניים שמעבר לבוג: ניקולאיב,(Nicolaev) טריהאטי (Trihati) ו-וארווארובקה.(Varvarovca) שם נמסרו לידי אנשי ה-ס.ס., ורובם הושמדו.
באותו קיץ נשלחו ל-נסטרווארקה(Nestervarca) שבמחוז טולצ'ין (Tulcin) כל הגברים היהודיים מגיל 14 עד 50, לעבודה בכבול. כדי לאלצם להתייצב לעבודה, הקים מפקד הז'אנדארמים שתי עמדות מקלעים, ובאמצעותן איים על חיי היהודים.
השיחרור
השחרור. ב-14 במארס 1944 כבשו הסובייטים את העיר. מ-5,000 המגורשים הניצולים גויסו 1000 גברים לצבא האדום, ויתרם יצאו לדרכם בחזרה לבתיהם. 61 ילדים, שנותרו בחיים מבית היתומים, הועברו לרומניה יחד עם שאר יתומי טראנסניסטריה (ע"מ). המגויסים חזרו לרומניה רק ב-1946.
מיהודי המקום נותרו בחיים כ-2,000 איש. כעבור זמן מה הוציאו את הגופות משלושת הקברים בעמק ברלובקה וקברו אותן בבית העלמין היהודי ב-ב'. עוד בתקופת השואה (1943) הקימו המגורשים באותו בית קברות מצבה וחקקו בה כתובת שחיבר רב ברל יאסר (Berl Jasser) מ-בריצ'ן (Briceni) לזכר הקרבנות, שנפלו על קידוש השם, וזו לשונה: "לזכר עולם, לזכר חורבן עולם, לעם עולם, לימי עולם, בגיא השיברון, על דמי לגיון רבבות ישראל, בלי מורה וגואל, אבות לבנים וטף ונשואי פנים, בקברי אחים יחדיו לא נפרדו . . . קרבנות עריץ בחייהם, ובמותם נצמדו". לאחר המלחמה הועמדו המפקדים גריגורסקי ו-גינרארו בפני בית הדין העממי ב-בוקארשט, יחד עם עוזריהם: תלמיד ביה"ס לז'אנדארמים ג. ה. אנגל Anghel) ,(G.H. רב סמל בולאטו דומיטרו(Bulatu Dumitru) ורב סמל נאסטאסה יון (Nastase Ion). גינרארו ובולאטו נידונו למוות, והאחרים - לעונשי מאסר עם עבודת פרך. ב-1959 נשפט פון ברייטאג בפני בית דין בגרמניה המערבית.
מקורות
- ליטאני דורה
